1. בפני ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' שיף), מיום 02/02/04 ומיום 04/02/04, שניתנו בתיק ב"ש 3004/04, לפיהן נדחו בקשות העוררת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, והם שוחררו בתנאים מגבילים.
2. המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוע עבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- החוק), עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) +(ב)+(ג)(3) +29 לחוק, עבירה של ניסיון לחבול בחומר נפץ, לפי סעיף 330+ 29 לחוק, עבירת היזק בזדון בחומר נפיץ, לפי סעיפים 452+454+29 לחוק, עבירה של ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, לפי סעיף 456+29 לחוק וכן עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274+29 לחוק.
3. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 17/10/03 או בסמוך לכך קשרו העוררים יחד עם נאשם נוסף בשם ברוך חונדאשוילי (להלן- הנאשם), קשר לזרוק רימון רסס על תחנת משטרת זבולון (להלן- תחנת המשטרה), וזאת בכוונה לגרום חבלה חמורה לאדם, הרס, פגיעה ונזק לתחנת המשטרה. באותו היום, בסמוך לשעה 21:00, זרק העורר 2 והאחרים שני רימוני רסס אשר היו ברשותם, לעבר חלקה האחורי של תחנת המשטרה, כאשר רימון רסס אחד התפוצץ על גג הנשקייה בתחנת המשטרה ורימון רסס שני התפוצף מחוצה לה, סמוך לחומה המקיפה אותה. כתוצאה מפיצוץ הרימונים נפצע השוטר גיל גולדשטיין באצבעות כף ידו וכן ניזוקו גג הנשקייה בתחנת המשטרה, רכבים אשר חנו בסמוך לה וכן דירה סמוכה.
4. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 02/02/04, הורה בית המשפט המחוזי כי המשיב 1 ימשיך לשהות ב"מעצר בית", בפיקוח נאות וערבויות שייקבעו, ואילו המשיב 2 ישוחרר ממעצרו לחלופת "מעצר בית", באם ימציא מפקחים וערבויות נאותות. בהחלטתו זו קבע בית המשפט המחוזי כי חומר הראיות, אשר עמד בפני בית המשפט, אינו טמן בחובו תשתית ראייתית לכאורית מספקת, הדרושה למעצר עד תום ההליכים, שכן הראיות כנגד המשיב 1 מבוססות על גרסת השותף, אך אין בצידה ראייה מסייעת, להבדיל מדבר לחיזוקה, בחומר החקירה. מסכת הראיות כנגד המשיב 2, אומנם הקימה תשתית ראייתית לכאורית, אך מאידך תשתית זו נפגמה בשל הבעייתיות שעלתה מביצועו של מסדר הזיהוי שנערך בתחנת המשטרה.
5. מכאן הערר שבפני.
6. באת-כוח העוררת, עו"ד דניאלה בייניש, טענה בפני כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימת חולשה בראיות לגבי המשיב 2 והן בקובעו כי ניתן לשחרר את המשיבים ל"מעצר בית". עוד טענה כי אומנם במסדרי הזיהוי שנערכו למשיב 2 נפלו פגמים שמפחיתים את משקלו, אלא שראיה זו אינה הראיה המרכזית בעניינו וישנן ראיות אחרות הקושרות אותו באופן ברור לביצוע העבירות. עוד טענה כי בעניינו של המשיב 1, אין מקום לחלופת מעצר, זאת בשל חלקו הארי בביצוע העבירות המיוחסות לו ולשותפיו בכתב האישום וכי העובדה כי היה משוחרר ממעצר תקופה מסוימת אין בה כדי לשלול את מסוכנותו. נוסף על כך טענה כי בנסיבות הקיימות אין בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותם של המשיבים. יתרה מכך טענה באת-כוח העוררת כי חלופת המעצר, אליה שוחרר המשיב 1 אינה הולמת, זאת לנוכח אופיו ועברו הפלילי וכי אין בה כדי לרסנו ולמנוע את מסוכנותו הרבה לציבור.
6. בא-כוח המשיב 1, עו"ד משה גלעד, טען כי בעדותו של מיכאל שכטמן (להלן- שכטמן) עם המדובב, הוא לא מזכיר את שמו של המשיב 1, אלא מזכיר את שמו רק לאחר שהובטחה לו טובת הנאה, ומכאן די בציפייה סובייקטיבית כדי לראות בשכטמן עד מדינה ומשכך הדבר, הרי שאין בחומר הראיות דבר לחיזוק וקל וחומר סיוע לעדותו של שכטמן. על כן הפוטנציאל הראיתי הטמון בעדות זו הינו קטן ומכל מקום אינו מקים תשתית ראייתית לכאורית כנגד המשיב 1 בעוצמה הדרושה למעצרו עד תום ההליכים. עוד טען כי הוא היה משוחרר ולא הפר פעם אחת את תנאי השחרור.
7. באת-כוח המשיב 2 טענה כי שכטמן אמר בפני המדובב כי הוא לא מכיר את המשיב 2, אך לאחר מכן בעת שתמונתו של המשיב 2 פורסמה בתחנת המשטרה, נערך מסדר זיהוי של 8 תמונות והוא זיהה שני אנשים משתי תמונות שונות וזוהי הראיה היחידה, אשר יכולה לשמש בסיס להרשעה. עוד טענה כי חלופת המעצר אשר הוצעה הינה חלופה ראויה.
8. לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.
9.
לגבי המשיב 1: בחומר הראיות מצויה ראיה עיקרית, עליה נסמכת העוררת בבקשתה, הודעותיו של השותף שכטמן בפני המדובב, בהן סיפר כי תיכנן יחד עם המשיב 1 ועם הנאשם את אירוע זריקת הרימונים על תחנת המשטרה (ראה תמליל הודאותיו של שכטמן בפני המדובב (להלן- התמליל) בעמ' 4). עוד סיפר כי המשיב 1 אכן ידע את כל השתלשלות האירועים (עמ' 13 לתמליל).
חיזוק להודעת שכטמן בפני המדובב היא שתיקתו של המשיב 1 בחקירתו במשטרה, בעת שנמסר לו כי על-פי עדותו של שכטמן, הוא היה שותף פעיל בזריקת הרימונים על תחנת המשטרה (ראה 39 ג' בעמ' 1). משהעדיף הוא לשתוק, הרי ששתיקתו זו משמשת חיזוק לראיות התביעה (ראה ע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2930).
כך שאכן לגבי המשיב 1 קיימת תשתית ראייתית לכאורית הדרושה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן- חוק המעצרים) והטומנת בחובה פוטנציאל ראייתי להרשעה בעתיד (ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 135, בעמ' 146), ברם המשיב 1 שוחרר ל"מעצר בית" מספר שבועות טרם הדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי ומכאן שלא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם שכבר שוחרר ממעצר, וכאשר מתבקש בית המשפט להורות על מעצרו מחדש של מי ששוחרר משכבר, הרי ששומה עליו ליתן משקל רב לעובדה כי מדובר באדם שכבר שוחרר ממעצר (ראה בש"פ 932/89 אלטורי נ' מדינת ישראל, תק-על 105 ).
ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל (ראה בש"פ 222/89 מדינת ישראל נ' צוברי (טרם פורסם)).
אכן המקרה שבפני אינו חריג ואינו מצדיק את החזרתו של המשיב 1 למעצר.
10.
לגבי המשיב 2: הראיה, אשר מצויה בחומר הראיות לגביו הינה עדותו של שכטמן בפני המדובב, אשר מתוך חקירתו של נאשם אחר שמע כי שמו הוא "שרון בן חיים" (ראה עמ' 14 לתמליל). אומנם יש בראיה זו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית, ברם יש לייחס משקל להליך מסדר הזיהוי שנערך לגבי משיב 2, אשר טרם עריכתו הופצה ונתלתה תמונתו בתחנת המשטרה, כמי שהמשטרה מחפשת.
זיהוי זה הינו זיהוי בעייתי כפי שקבע בית המשפט המחוזי:
"הראיה העיקרית הקושרת אותו עם האירוע, היא זיהויו על ידי השותף במסדר התמונות השני ובעימות שנערך ביניהם. זיהוי זה הנו בעייתי משהו בעטייה של העובדה, כי במסדר הזיהוי הראשון זוהה על ידי השותף אדם אחר וגם במסדר השני, שכלל 8 תמונות, זוהו 2 אנשים שונים, שאחד מהן, שאינו המשיב 3 (המשיב 2 במקרה שבפני- התוספת שלי- ס.ג'.), זוהה ברמת וודאות של 70%. לכך יש להוסיף את החשש העולה מטיעוני הסנגוריה, כי השותף הבחין, קודם לעריכת המסדר, בתמונתו של המשיב 3, מתנוססת בתחנת המשטרה" (ראה עמ' 29 להחלטת בית המשפט המחוזי).
לעניין עריכת מסדר זיהוי תמונות באופן ראוי יפים דברי של השופט ד' לוין:
"בתי המשפט מחשיבים ראיה זו כבעלת עצמה במכלול הראיות. אולם, כל שנאמר לעיל טוב ונכון, אם לא הקדימו החוקרים והציגו לפני העד את תמונתו של האדם, החשוד בעיניהם כמי שביצע את מעשה העבירה נושא החקירה, שהרי אם כך ייעשה, קיים חשש של ממש, שהעד בהצבעתו במסדר הזיהוי יפעל לא על-פי הזיכרון הראשוני והדמות, שנחרתה בתודעתו על-פי טביעת עינו בעת האירוע, אלא על-פי הדמות, שהוצגה לפניו בשלב מאוחר וסמוך יותר לעריכת המסדר. לכן, חזר בית-משפט זה והדגיש, לא אחת, כי יש להימנע מכך" (ראה ע"פ 420/81 כהן נ' מדינת ישראל, פד"י לו(2) 29, בעמ' 38).